מאמרים

ספורט זה לא משחק

מי שאינו חובב ספורט לעולם לא יבין את המתח המכרסם בקצות העצבים כשהשחקן האהוב רץ בטירוף לעבר השער ושולח את הרגל לבעיטה מדויקת אל עבר מסגרת הברזל כשאלפי אוהדים במגרש ועוד מיליונים בבית צורחים אל המסך את שאגת האושר האדירה עם נגיעתו של הכדור ברשת. כמו עכבר הנוגס בפיסת נקניק על קפיץ בתוף מלכודת חולדות נלכדים צעירים בכל יום ומתאהבים באופן חסר תקנה ובלתי נשלט בענף ספורט אחד או יותר. לפעמים זה אבא או אפילו סבא ששיגעון הכדורגל או הכדורסל פועם בעורקיו והוא מנחיל אותו בירושה לילדיו ונכדיו, לפעמים זה האח הגדול שמשגע את כל הבית עם הכדור שצמוד לו לרגליים. לפעמים זו דווקא אמא שכדורסל גורם לה אושר עילאי והיא לא מפסידה אף משחק, קושרת סביב הצוואר צעיף גדול עם סמל הקבוצה ומפצחת גרעינים כמו אחרון האוהדים השרופים.


זה חיידק, זה שיגעון אבל זה גם ספורטיבי, בריא וחלק בלתי נפרד מההווי הארצי, תרבותי וחברתי כמעט בכל מדינה. בישראל יש לא מעט ספורט. נכון שהיינו רוצים שישקיעו בענף יותר ושנראה מגוון גדול יותר של ענפים פורצים אל תודעת הישראלים, בעיקר בתחום הקרקע וגם אומנויות הלחימה. העלייה הרוסית הביאה עמה לא מעט מתעמלות קרקע מוכשרות, גם מאמנים ומאמנות וכדומה. היינו יכולים להיות טובים מאד, מובילים ואפילו להגיע לייצוג באולימפיאדה של לונדון ב-2012, במקום זה אנחנו די מדשדשים. נכון שיש לנו די הרבה בעיות של בטחון ואויבים מבית ומחוץ והכסף נחוץ אך חשוב לא פחות, בעיקר במדינה מערבית ומתוקנת להשקיע גם בדור הבא של הספורטאים בארץ.

המשך מאמר